השופטת א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה) מיום 1.12.2011, הדוחה תובענה שהגישו המערערים בנוגע לסכומי ריבית אותם נדרשו לשלם למשיב בשל איחור בפירעון הלוואה שנטלו ממנו.
הרקע העובדתי וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים
1. ביום 2.12.2005 נכרת בין המערערים למשיב הסכם לפיו העמיד המשיב למערער 1 הלוואה שיקלית בסכום השווה ל-1.25 מיליון דולר, לפי שער החליפין של בנק ישראל במועד העמדת ההלוואה (להלן: חוזה ההלוואה אוהחוזה). בסעיף 3 לחוזה ההלוואה נקבע כי קרן ההלוואה (להלן: הקרן) תהא צמודה לשער הדולר מיום העמדת ההלוואה ועד ליום הפירעון "ובלבד ששער דולר ארה"ב עלה באותה התקופה". עוד נקבע בחוזה ההלוואה כי בתקופת ההלוואה תישא הקרן ריבית שנתית נצברת בשיעור של 12% (להלן: הריבית ההסכמית) וכי במקרה של איחור בפירעון ההלוואה ישלם המערער 1 בנוסף לקרן, להפרשי ההצמדה ולריבית ההסכמית, גם ריבית פיגורים שנתית נצברת בשיעור של 5% (להלן: ריבית הפיגורים) וזאת החל מיום התשלום המיועד ועד הפירעון בפועל. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי בחלוף שנתיים ממועד העמדת ההלוואה ישלם המערער 1 למשיב את הפרשי ההצמדה ואת סכום הריבית שנצברה עד אותו מועד ובחלוף שנה נוספת - את סכום הקרן וכן את הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו במהלכה. להבטחת פירעון הסכומים המגיעים למשיב על-פי חוזה ההלוואה נרשמה לטובתו משכנתא בדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום על נכס מקרקעין בתל אביב השייך למערער 2 שהינו אחיו של המערער 1 (להלן בהתאמה: המשכנתא ו-הנכס). בתוספת לחוזה מיום 26.2.2008 הסכימו הצדדים לשנות את מועדי הפירעון שנקבעו בחוזה ההלוואה כמפורט לעיל ובמקומם הוסכם כי קרן הלוואה, בצירוף הפרשי ההצמדה לדולר ובצירוף הריבית ההסכמית יפרעו ביום 1.7.2008 (להלן: מועד הפירעון המוסכם).
2. במהלך התקופה שחלפה מאז חתימת חוזה ההלוואה ועד הגיע מועד הפירעון המוסכם חלה ירידה ניכרת בשער הדולר. כך קרה כי במועד הפירעון (1.7.2008) עמד שערו היציג על 3.338 ש"ח לדולר. שער זה נמוך באופן משמעותי משערו של הדולר ביום חתימת חוזה ההלוואה (2.12.2005) שעמד אז על 4.654 ש"ח לדולר.
בהסתמך על ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוזה ההלוואה לפיה שער הדולר ביום העמדת ההלוואה הינו שער "רצפה" דרש המשיב מן המערער 1 לשלם לו את קרן ההלוואה בצירוף הפרשי ההצמדה לדולר המחושבים על-פי שער זה וכן את הריבית ההסכמית שנצברה עד אותו שלב. המערער 1 מצידו כפר בקיומה של הסכמה בדבר "רצפת שער" ובעקבות כך הגישו המערערים ביום 22.7.2008 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתרו לסעד הצהרתי הקובע כי סכום הקרן צמוד לשערו היציג של הדולר במועד הפירעון ואינו כולל "רצפת שער" (ה"פ 699/08 ולהלן: התובענה הראשונה). כמו כן עתרו המערערים באותו הליך לצו זמני המונע מן המשיב לממש את המשכנתא שנרשמה לטובתו. בהחלטתו מיום 23.7.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום למתן הצו הזמני המבוקש אך התנה זאת בכך שהמערער 1 יפקיד בחשבון נאמנות את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת, דהיינו - סכום בשקלים השווה לקרן ההלוואה הדולרית כשהיא צמודה לשער הדולר הנטען על-ידו, בתוספת הריבית ההסכמית. למחרת היום הגישו המערערים לבית המשפט בקשה לשנות מן ההחלטה האמורה והציעו הסדר חלופי לפיו הם יעבירו סכום כולל של 7,699,962 ש"ח באופן הבא: החלק שאינו שנוי במחלוקת ישולם ישירות למשיב בתוך חמישה עשר ימים, יתרת הסכום השנויה במחלוקת תופקד בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים וכנגד העברת סכומים אלה, תוסר המשכנתא הרשומה על הנכס לטובת המשיב (להלן: הסדר הביניים המוצע). המערערים ציינו בבקשתם כי הסרת המשכנתא הרשומה לטובת המשיב דרושה על מנת שיוכלו לגייס מצד ג' את המימון הנדרש לצורך ההסדר כנגד רישום משכנתא חדשה על הנכס לטובתו. המשיב התנגד להסדר הביניים המוצע. הוא התנה את הסכמתו להסרת המשכנתא בתשלום מיידי של הסכום שאינו שנוי במחלוקת (שעמד לדבריו על כ-5.7 מיליון ש"ח), וכן בהבטחת היתרה השנויה במחלוקת בערבות בנקאית אוטונומית מתחדשת לפקודתו בסכום שלא יפחת מארבעה מיליון ש"ח. את דרישתו לערבות בנקאית בסכום זה הסביר המשיב בכך שלהערכתו בירור התובענה יימשך כשנתיים, במהלכם תוסיף ותצטבר ריבית על הסכום השנוי במחלוקת ועל כן, לטענתו יש להבטיח כבר באותו שלב כנגד הסכמתו להסרת המשכנתא, גם את פירעון סכומי הריבית שיצטברו בעתיד (ראו מוצג 10 למוצגי המערערים, פרוטוקול הדיון מיום 26.10.2008, בעמ' 2).
במצב הדברים שנוצר ובהתאם לתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קבע בית המשפט המחוזי כי בירור התובענה הראשונה יוקדם והיא תוכרע לגופה תחת הדיון בסעד הזמני. הסדר הביניים המוצע לא יצא אל הפועל והמערערים מצידם נמנעו גם באותו שלב מלפרוע סכום כלשהו על חשבון ההלוואה.
3. בפסק דינו מיום 8.12.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה) את התובענה הראשונה, וקבע כי נוסחו של סעיף 3 לחוזה ההלוואה "בהיר, נהיר ונטול כל התחכמות משפטית" ולפיו השער הקובע לצורך חישוב סכום החוב - בהינתן "שער הרצפה" שנקבע בו - הוא השער היציג ביום כריתת חוזה ההלוואה (2.12.2005). על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור (ע"א 727/10 ולהלן: הערעור הראשון) וכן פנו אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו. בהחלטתו מיום 23.2.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נכון לעכב את ביצוע פסק הדין, בכפוף לכך שבתוך שלושים וחמישה ימים יועבר הסכום שאינו שנוי במחלוקת לידי המשיב והיתרה השנויה במחלוקת תופקד בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים. בית המשפט הוסיף וציין באותה החלטה כי:
"הסדר זה הוצע ל[מערערים] בשלבים ראשוניים ולא הסתייע ובכל זאת מצאתי לאפשר להם לעמוד בדיבורם כפי שהציעו בבקשתם, זאת הגם שמקונן החשש כי ביסוד הדברים נסיון נוסף לעשות בהליך המשפטי מנוף לדחיית פרעון הלוואה תוך עיכוב מימוש הבטוחה שניתנה להבטחת תשלומה".
בעקבות החלטה זו הגישו המערערים ביום 22.3.2010 "בקשה דחופה להבהרת החלטה" בה עתרו להורות כי החיובים המוטלים עליהם במסגרת החלטה זו מותנים בכך שהמשיב יסיר את המשכנתא הרשומה לטובתו. המשיב, מצידו, שב ועמד בסירובו להסיר את המשכנתא אלא אם כן יפקידו המערערים בטוחות גם לגבי סכום הריבית שעתידה להצטבר על היתרה הבלתי מסולקת במהלך התקופה שתחלוף עד למתן פסק הדין בערעור. ניסיונות נוספים של הצדדים להגיע להסדרי ביניים כאלה ואחרים לא צלחו, ובאותו שלב כפי שיפורט להלן התעוררה מחלוקת נוספת בין הצדדים בנוגע לשיעורי הריבית שחייבים המערערים בגין התקופה שלאחר מועד הפירעון. בהחלטה מיום 7.12.2010 נתן בית המשפט המחוזי למערערים אורכה בת עשרים ואחד ימים לצורך תשלום "הסכום הכולל" על-פי חוזה ההלוואה, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין ובאותה החלטה צוין כי על המערערים לשלם למשיב סכום של 5.9 מיליון ש"ח - שאינו שנוי במחלוקת, וכן כי עליהם להפקיד את יתרת "הסכום הכולל" השנויה במחלוקת בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים. בית המשפט הדגיש באותה החלטה כי בגדר "הסכום הכולל" נכללים גם סכומים הנובעים מן המחלוקת באשר לשיעורי הריבית, לגביהם טוענים המערערים כי הם אינם חייבים בתשלומם נוכח הנכונות שהביעו להגיע להסדר ביניים ונוכח סירובו של המשיב לכך. לעומת זאת, כך הוסיף בית המשפט וקבע "תוספת בשל היוון עתידי או הפרשי ריבית עתידית", כדרישת המשיב, אינם באים בגדר "הסכום הכולל" לצורך אותה החלטה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי:
"העמדת הכספים תעשה באופן שבו מוסד כספי מוכר (להלן "הבנק") יתחייב בכתב התחייבות בלתי הדיר כלפי ב"כ המשיב והמשיב, להעביר לידי ב"כ המשיב את הסכום הכולל כנגד הסרת השעבוד לטובת המשיב בנכס".
4. המערערים בחרו שלא לפעול על-פי הסדר הביניים שפורט בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי כתנאי לעיכוב הביצוע, אך במסגרת הערעור הראשון הגישו בקשה נוספת לבית משפט זה לעכב את ביצוע פסק הדין. בהחלטתו מיום 10.2.2011 קבע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כי יש להותיר על כנם את תנאי הסדר הביניים שאותם קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע, בציינו כי אף שניתנו למערערים מספר הזדמנויות בעבר להסדיר את חובם בדרכים שונות, הם לא השכילו לעשות כן ונמנעו מלהעביר למשיב ולו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. בית המשפט הוסיף וקבע כי לעניין עיכוב הביצוע יועמד "הסכום הכולל" שהוזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי על סכום של 10 מיליון ש"ח וכי על המערערים להפקידו בתוך פרק זמן של ארבעים וחמישה ימים, בהתאם לתנאים שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כאמור. פרק הזמן שנקצב למערערים בהחלטה זו הוארך לבקשתם עד ליום 7.7.2011, אך גם באותו שלב לא העבירו המערערים סכום כלשהו על חשבון ההלוואה ומשכך לא עוכב למעשה ביצועו של פסק הדין נושא הערעור הראשון. הערעור גופו נדון בבית משפט זה ביום 13.2.2012 והוא נדחה בו ביום לאחר שלא נמצאה עילה כלשהי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו בית המשפט המחוזי מצא גם בית משפט זה כי לשון חוזה ההלוואה ברורה וכי "אין מקום לפרשו בדרך שונה מן הכתוב בו", בכל הנוגע ל"רצפת" שער הדולר שעליה הוסכם.
5. בינתיים, כפי שכבר צוין, כפרו המערערים בכך שעליהם לשלם למשיב את הריבית ההסכמית ואת ריבית הפיגורים הקבועות בחוזה, ככל שהדבר נוגע לתקופה שתחילתה במועד הפירעון, ובעניין זה הגישו המערערים בחודש יוני 2010 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה חדשה בה הלינו על "הריבית השערורייתית", כהגדרתם, אותה דורש המשיב בגין תקופה זו (ה"פ 36933-06-10 ולהלן: התובענה השנייה). המערערים ביססו את התובענה השנייה על הטענה כי סירובו המתמשך של המשיב מאז מועד הפירעון לקבל לידיו את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת, שולל ממנו את הזכות לדרוש מידם ריבית כלשהי החל מאותו מועד לגבי חלק זה של החוב, ובאשר ליתרת החוב, אשר בעת הגשת התובענה השנייה עדיין הייתה שנויה במחלוקת גם לעניין הפרשי השער, עתרו המערערים לסעד המצהיר כי ככל שהערעור הראשון יידחה תישא יתרה זו ממועד הפירעון ואילך הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה או החוק), ולא ריבית בשיעורים הקבועים בסעיף 6 לחוזה.
במהלך הדיון בתובענה השנייה הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק הדין בתובענה זו על יסוד הראיות שהוצגו בתובענה הראשונה ולאחר סיכומים משלימים שיוגשו בכתב.
פסק דינו של בית המשפט קמא
6. התובענה השנייה נדחתה אף היא בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה) ביום 1.12.2011, בו נקבע כי בסעיף 6 לחוזה ההלוואה התחייבו המערערים באופן מפורש לשלם למשיב במקרה של איחור בפירעון ריבית פיגורים שנתית נצברת בשיעור של 5% וזאת בנוסף לריבית ההסכמית שנקבעה לתקופת ההלוואה בשיעור של 12%. סעיף זה, כך קבע בית המשפט, נוסח בבהירות והוא מתיישב עם התכליות מהן נגזרו שיעורי הריבית בחוזה ההלוואה. עוד קבע בית המשפט כי בהיעדר הוראת חוק השוללת את תוקפם של שיעורי הריבית שנקבעו בחוזה אין מקום להתערב בהם, וכי המערערים לא הוכיחו שהופעל עליהם לחץ פסול המצדיק שינוי של תנאי חוזה ההלוואה בהקשר זה. כמו כן קבע בית המשפט כי המערערים לא הצביעו על הוראה בחוזה המחייבת את המשיב להסיר את המשכנתא בטרם נפרעה ההלוואה, כי המשיב היה מוכן להגיע להסדר בדבר הסרת המשכנתא וכי המערערים הם אלה שמנעו השגת הסדר כזה. נוכח האמור, ומשהמערערים הוסיפו לנהל הליכים משפטיים בלא לפרוע ולו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, סבר בית המשפט כי אין לקבל את טענתם לפיה המשיב - בסירובו להסיר את המשכנתא - מנע מהם את האפשרות לפרוע את ההלוואה. בית המשפט הדגיש כי גם לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הראשונה עמדה בפני המערערים האפשרות לפרוע את חובם על-פי ההסדרים שפורטו בהחלטות לעיכוב ביצוע ובכך להימנע מחיובי ריבית נוספים אך הם בחרו שלא לנצלה ועל כן אין להם להלין אלא על עצמם. בית המשפט קבע, אפוא, כי אין הצדקה להתערב בשיעורי הריבית שנקבעו בחוזה ההלוואה, דחה את התובענה וחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך 36,000 ש"ח.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
7. טענתם המרכזית של המערערים היא כי שיעורי הריבית הגבוהים שנקבעו בסעיף 6 לחוזה ההלוואה אינם חלים בנסיבות המקרה דנן. לשיטתם (ובשונה ממה שטענו תחילה) זכאי המשיב לתשלומי ריבית אך ורק עבור התקופה שבין מועד הפירעון (1.7.2008) ועד למתן פסק הדין בערעור הראשון (13.2.2012), ואף זאת על-פי השיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על-פי השיעורים הגבוהים שנקבעו בחוזה ההלוואה. המערערים טוענים כי סירובו של המשיב להסיר את המשכנתא הרשומה על שמו הוא שמנע מהם את האפשרות לגייס כספים ממקור חיצוני ולהחזיר את כספי ההלוואה במועד, והם מוסיפים וטוענים כי המשיב פעל בהקשר זה בחוסר תום-לב והעדיף להמשיך ולגרוף לכיסו ריבית בשיעור גבוה על פני קבלת סכום החוב במועד. עוד טוענים המערערים כי המשיב הערים קשיים וסיכל את ההצעות השונות שהועלו על-ידם ועל-ידי הערכאות השונות בקשר עם הסדרי התשלום, ובפרט הם טוענים כי דרישותיו המוגזמות של המשיב לקבל בטוחות עבור סכומי הריבית העתידיים הן שמנעו את הפירעון והובילו ל"מרוץ הריבית הרצחני". לטענת המערערים, בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מהחלטות קודמות שדחו את דרישותיו של המשיב בהקשר זה וכן שגה בהתעלמו מטענתם לפיה המשיב הפר את חובתו להקטין את הנזק שנגרם לו.